<h1>רבינו ישמעאל בן חכמון — ב"ב</h1>
<h2>דף ו:</h2>
[ב"ב קע"ה ע"ב] גמרא אמר עולא דבר תורה אחד מלוה על פה ואחד מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים, מאי טעמא שעבודא דנכסי לוה למלוה דאורייתא הוא, דכתיב [דברים כ"ד י"א] והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. ומה טעם אמרו מלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות משום פסידא דלקוחות, דכיון דאמרינן עביד איניש דיזיף בצנעה כדמזבין לוה לנכסיה לא ידעי לקוחות דמשעבדי נינהו, דהא לית לה קלא. ואקשינן, אי הכי מלוה בשטר נמי ניחוש לפסידא דלקוחות. ופרקינן, התם אינהו אפסיד אנפשיהו דהא שמעי שכל נכסיו של לוה משועבדים... דשטרא קלא אית ליה, וקיימן לן כעולא, דהא רב פפא דהוא בתראי סבירא ליה הכי בפרק האשה נקנית [י"ג ע"ב] דאמר רב פפא הילכתא.0...
<h2>דף יד.</h2>
[ב"ב ע"א ע"א] המחזיק בנכסי הגר שאין לו יורשין כמו שביארנו, החזיק בשדה החזיק בכלן. כלומ', בכל הדברים שאמרנו שאינן בכלל מכירת השדה. המקדיש את השדה הקדיש את כלם שהמקדיש בעין יפה מקדיש שאם במכר אמרנו בעין יפה מוכר וכל שכן במקדיש. ר' שמעון אומ' המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב וסדן השקמה מפני שחרוב המורכב עושה פירות וסדן השקמה נמי גדולו ניכר מזולתו וקא ינקי מקרקע של הקדש, ולסברת רבנן דאמרי מוכר בעין רעה מוכר והכי קאמ' להו לדידכו דקא אמריתו מוכר בעין רעה מוכר הכי נמי מקדיש בעין רעה מקדיש והוה לכו למימר ששייר מן הקרקע כדי יניקת האילנות ואמאי קאמריתו המקדיש את השדה הקדיש את כלן. ואי משום חומרא דהקדש קא אמריתו כי היכא דלא ליתהני לה מההקדש לא הוה לכו להחמיר אלא בחרוב ובשקמה דקא ינקי מההקדש ומכחשי ליה אבל גבי בור וגת וכיוצא בהן לא הוה לכו להחמיר דהא לא מכחשי בארעא ואע"ג דלדידי נמי מוכר בעין רעה מוכר מקדיש נמי בעין רעה מקדיש וכיון שהקדיש שדהו שייר כמו כן מן הקרקע כדי יניקת האילנות, ואמאי קא אמריתו הקדיש הכל. ואמרי ליה רבנן לאו משום חומרא דהקדש קא אמרינן שהקדיש הכל כדסלקא דעתך אלא הכי סבירא לן דהמקדיש בעין יפה מקדיש וגמר והקנה הכל לשמים ולא שייר ליה מידי, ואין הלכה כר' שמעון.
<h2>דף יז:</h2>
[ב"ב קכ"ח ע"א] שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא היה יודע לו בעדות קרקע. כלומר, במדתה וסיום מצריה עד שלא נסתמא ונסתמא פסול, שנאמר [ויקרא ה' א'] והוא עד או ראה, מי שהוא ראוי לראות הוא שמעיד. ושמואל אמר כשר, אפשר דמכוין מצרנאהא. פירוש, אפשר לו לכוין הארבעה מצרים שלה מהשדות שבסביבותיה. אבל גלימא לא. פירוש, אבל להעיד לו על טלית אחר שנסתמא אינו מעיד, שהרבה טליתות שמדותיהן שוות. ורב ששת אמר אפילו גלימא, אפשר דמכוין מדת ארכו ומדת רחבו בצמצום. אבל נסכא, שהוא (שרביט) [שברים] של כסף או של זהב לא, שהרבה יש שדומים זה לזה. ורב פפא אמר אפילו נסכא, אפשר דמכוין מדת משקלותיו בצמצום. מיתיבי עליהו דהני דמכשרי כלהו בעדות קרקע, מיהא היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו, שנפסל משום קורבה, פקח ונתחרש. פירוש, היה בן דעת שמדבר ושומע ונתחרש, בין שהיה חרש שמדבר ואינו שומע או ששומע ואינו מדבר, ואע"פ שראייתו ראייה מעולה ודעתו נכונה, צריך להעיד בבית דין בפיו, ויהיה ראוי לשמוע דברי הדיינין והאייום שמאיימין עליו, שלא הקלו כי אם בעדות אשה בלבד. פתח ונסתמא. פירוש, היה רואה ועיניו פתוחות ונסתמא. שפוי, שהוא אדם בריא בדעתו ואחר כך נשתטה, פסול, אבל היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו, ומתה בתו, ואע"פ שהניחה לו בנים. פקח ונתחרש וחזר ונתפקח וכו', זה הכלל כל שתחלתו בכשרות וסופו בכשרות כשר, אבל תחלתו בכשרות וסופו בפסלות או תחלתו בפסלות וסופו בכשרות פסול, כמו שנתבאר בפרק שלפנינו, דכתיב [ויקרא ה' א'] או ראה או ידע אם לא יגיד, שצריך שיהא בעת ראיית הדבר שיעיד עליו ראוי להעיד, וכן צריך שיהיה בעת שיגיד עדותו בבית דין. תיובתא דכולהו תיובתא.
<h2>דף יט.</h2>
[ב"ב ס"ד ע"א] מתניתין ולא את הבור ולא את הדות, אינם בכלל מכר הבית. אע"פ שכתב לו עומקא ורומא, שהרי יש להם שם בפני עצמן, והמוכר לא כתב לו מארעית תהומא ועד רום רקיעא, כמו שביארנו [לעיל ס"ג ע"ב]. וצריך המוכר ליקח לו דרך, מן הלוקח שיכנס ממנו לבור או לדות שלו ששייר, שהרי לא שייר מפני הקרקע שמכר כלום, דברי רבי עקיבא. וחכמים אומרים, אינו צריך ליקח לו דרך. שכיון ששייר בור ודות וכיוצא בהן שייר כמו כן הדרך שיכנס ממנה להן, שאין אדם עשוי ליטול מעותיו ויפרח באויר. ומודה ר' עקיבא בזמן שאמ' לו מוכר ללוקח חוץ מאלו, שאינו צריך ליקח לו דרך, שכיון שאמ' לו חוץ מאלו שייר גם את הדרך, שזה כאומ' על מנת שדיוטה העליונה הוא שהיא שלו. מכרן לאחר. פי', זה שאמ' מכרן לאחר אינו רוצה לומ' שזה המוכר מכר זה הבור או הדות ששייר, שר' עקיבא אומ' אין הלוקח ממנו צריך ליקח לו דרך, שזה לא יתכן, שהרי המוכר אין לו דרך ומנין יזכה בה הלוקח, הפלגת הלוקח שיהיה כמוכר. ואינו מדבר אלא במי שמכר בור או דות שברשותו קודם שימכור רשותו, שיש ללוקח ממנו דרך ליכנס בחצר המוכר עד הבור או הדות וימלא. וחכמים אומרים צריך ליקח לו דרך, כטעמיהו.
<h2>דף כא:</h2>
[ב"ב מ' ע"ב] אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסיה דפלניא לאו מודעא היא, שאין סומכין על פיו לומר שהוא אנוס. ומתמהינן, מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנתא גלויי מילתא בעלמא הוא, דקא בעי בגיטא או במתנתא, כגון שיאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא, (וא"כ) [ואח"כ] כתבו ונתנו לה, או שאמר לעדים כל גט שיכתוב לי פלוני בטל, או כל גט שאכתוב מהיום ועד עשרים שנה בטל הרי זה בטל, וזו היא מסירת המודעא על הגט, וגלויי מילתא בעלמא הוא ואין העדים צריכין לידע אם הוא אנוס בכתיבת הגט אם לאו, דקימא לן [כתובות ג' ע"א] דאין אונס בגיטין, שאפילו אמר לעדים דעו שאין אני כותב גט זה לאשתי אלא באונס, ואמרו העדים ידענא באונסיה דפלניא גט כשר הוא כמו שנתבאר בסוף גטין. וכן נמי לענין מתנה, אם מסר מודעא עלויי ואחר כך נתנה, אע"פ שאין שם אונס, והיתה אותה מתנה גלויה ומפורסמת כראוי, כיון שגלה דעתו באותה מודעא שלא ברצון נפשו הוא אומר שיכתבו לו אותה מתנה אינה כלום. ואלא אזביני. כגון דזבין מידי לחבריה ומסר מודעא עליה דבאונסא הוא דזבניה. והא אמר רבא לא כתבינא מודעא אזביני, משום דאיכא למימר דאיערומי הוא דקא מיערים, ומשום דאיצטריך ליה השתא לזוזי גמר ומקני, וכד משכח להו בתר הכי מפיק לה למודעא מהדר להו לזביניה. ופשטינן, מודה הוא רבא בזביני היכא דאניס, דאי מסר מודעא דהויא מודעא. כגון, מעשה דפרדיסא, דההוא גברא דמשכין פרדיסא לחבריה לתלת שנין, בתר דאכליה שוכר תלת שנין רצופות ולא מיחה בתוכן בעל הפרדס, אמר ליה מחזיק למשכיר, אי מזבנת ליה נהלאי מוטב, ואי לא כבישנא לשטר משכנתא, שיש בידי, ואמינא לקוח הוא הפרדס ממך בידי, כי הא ודאי כתבינן, דהא ידענא באונסיה בודאי משום דתבעיה מארי דפרדיסא למהדר ליה פרדיסיה, וכפר ביה ואמר ליה מינך זבינתיה ואכלתא שני חזקה, ובתר הכי אזל מאריה דפרדיסא ומסר מודעא קמי סהדי דכפר ביה קמיהו בבי דינא, ואמר להו הני זביני דבעינא לזבוני לפרדיסא להאי מחזיק מחמת אונסא הוא דקא מזבנינא ליה, דהא אתון סהדי דכפר בי כדתבענא ליה למהדר לי פרדיסא, ואמר לקוח הוא בידי, כתבו ליה שטר מודעא כדחזי ואזל בתר הכי זבניה לפרדיסא למחזיק, וקביל דמי מיניה, וכתב ליה שטר זביני, וכד אתא פרדיסא לידא דמחזיק בתורת זביני, מפיק ליה מוכר לשטר מודעא ותבעיה, אשתכח דהנהו זביני ולא כלום נינהו, דהא מחמת אונסא דכפריה הוא דזבין ליה, דכל האי גונא אונסא הוא, בין שהפחיד חבירו בהפסדת ממון כגון זה, בין שהכהו או תלאהו או שהפחידו בדבר שאיפשר לו לעשותו בין בידו בין ביד גוים עד שמכר, הרי זה אונס, וכד מסר מודעא כתבינן ליה.
<h2>דף כב.</h2>
פיסקה. נמצא... ליה ערב הכא שטר חוב בידיה הא לא קשיא... קא מודה ליה לוה לערב דפרעיה לבעל חוב דידיה והוה כמצוה, או דשמתיה ומית בשמותיה דודאי אכתי לא פרע ליה לחוביה, הילכך כל ערב שיבוא ליטול מה שפרע, בין שבא להפרע מיורשי לוה בין מן הלוה עצמו, צריך להביא ראיה שפרע, ואין מציאת שטר החוב שעל הלוה למלוה ביד הערב ראיה, שמא נפל השטר מיד המלוה ומצאו הערב, אבל לא פרע כלום.
<h2>דף כג.</h2>
[ב"ב קע"ד ע"ב] אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר, בשעה שהקדיש, מנה לפלוני בידי נאמן, חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש בשעת מיתתו, שאינו חוטא כדי שיהנו אחרים. והני מילי היכא דאיכא בידיה דבעל חוב שטרא דמקויים כדאמרינן הוא דיהבינן ליה מחמת הצואה אם לא אמר תנו, אבל איכא [בידיה שטרא דלא] מקויים אי אמר תנו קיימיה לשטריה דמלוה בהודיתו שיתנו... ואי לא אמר תנו אין נותנין אחר שהקדיש, שמא יטע'... [אדם עשוי להשביע] את עצמו. כלומר, כדי שלא יחזיקו אותו בני... .
[ב"ב קל"ז ע"א] אמר אביי אי זה הוא רשע ערום. כלומר, שעושה רשעתו בערמה, זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג, דרשב"ג סבר לכתחלה לא ימכור ואין פותחין לו פתח כלל, דהא אנן ידעינן דדעתיה דשכיב מרע לשיורי ראשון מה שיירש שני היא.
<h2>דף כג:</h2>
[ב"ב קע"ד ע"ב] איתמר ערב דכתובה [עיין לשון הרי"ף]. פירוש הערב... מבעלה דברי הכל לא משתעבד לאשה, דלשון ערבות מילתא... היא. קבלן דבעל חוב דברי הכל משתעבד דלשון... שעבודי שעביד נפשיה, הילכך אית ליה למלוה דין שיטרוף הנהו נכסי בתר הכי, כיון דשעביד נפשיה מעיקרא אשתעבד ואי לית ליה לא משתעבד, דכיון דלא (ד)סמכא דעתיה דערב מעיקרא לא שעביד נפשיה. ואיכא מאן דאמר בין אית ליה בין לית ליה משתעבד, דהא חסריה ערב למלוה ממונא דאוזפיה ללוה אפומיה, אע"ג דאמר ליה בלישנא פחיתא לשון ערבות, דכיון דאדעתיה אפיק מלוה ממוניה דינא הוא דמשתעבד ליה. והילכתא בין אית ליה נכסי ללוה בין לית ליה משתעבד, ואפילו קבלן דכתובה, דכיון דאמר לה בלישנא אלימא, אע"ג דלא חסרה ממונא, לא אמרינן מצוה קא עביד ושעביד נפשיה, אע"ג דלית ליה לבעל נכסי. אבל ערב דכתובה אע"ג דאית ליה לבעל נכסי לא משתעבד, מאי טעמא מצוה עבד ולאו מידי חסרה, וקיימא לן דיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להינשא, ואע"ג דקנו מיניה לא מיחייב כלום. ואי ערב כתובה דבריה לכלתיה משתעבד, דאבא לגבי ברא שעבודי משעבד נפשיה, כדמוכח בגמרא [קע"ד ע"ב] במעשה דמשה בר עצרי ואיתה נמי בערכין בפרק שום היתומים [כ"ג ע"א]. יש מרבותינו המפרשים מי שאומר וצריך עיון אם נעשה ערב לחתן בשביל אבי הכלה, במה שהתנה לתת לו עמה בנדוניא, או לא. ויראה לי שאם ערב לו קודם הקדושין, כגון שאמר אבי הכלה לחתן אם תשא את בתי אתן לך כך וכך, ואמר לו אחר ואני ערב לו, ואע"פ שקנו מידו לא נשתעבד, וטעמא דמילתא לאו משום דעבד מצוה הוא, אלא משום דאסמכתא היא, דכל מילתא דתליא באם יהיה ואם לא יהיה לא גמר ומשעבד, ואע"ג דקנו מיניה. ואי לבתר הקדושין הוא דערב משתעבד, דכל מאן דמחייב נפשיה במאן דלא מיחייב ביה מתחייב, שהרי אין כאן אם יהיה אם לא יהיה, שכבר היה, ולא אמרינן הכא דמצוה קא עביד, שאפילו ערב לבעל שתתן לו אשתו כך וכך שחייבה לו עצמה נשתעבד.
[ב"ב קע"ד ע"ב] פיסקה. כיוצא בו אמר רשב"ג הערב לאשה בכתובתה וכו'. [לשון הרי"ף] גרסינן בערכין בפרק שום היתומים [כ"ג ע"ב] ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה [ו]גרשה לדביתהו, ולא אשכחה גביה ממאי דגביא לכתובתה וקא בעיא למטרף לקוחות. שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא ערב תנן... כדי שלא יעשו קנוניא על נכסי ערב, הקדש תנן דתנן... עליו כתובת אשה ר' אליעזר אומר כשיגרשנה... [חסר ומטושטש כד' שורות, וחבל על דאבדין] לפלוני הוא קנוניא הוא עושה על ההקדש, ואפילו היה שטר ביד בעל החוב אינו גובה בו על פי המלוה, אלא כשיקיים שטרו משביעין אותו כדרך שמשביעין כל הבא ליפרע מנכסים משועבדים, ואחר כך מכריזין על הנכסים שישים יום בבקר ובערב, ואומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו על מנת שיתן לבעל חוב בחובו, או לאשה בכתובתה, ואחר שפודין אותה ולוקח אותה הלוקח ואפילו בדמין כדי שלא יאמרו ההקדש יוצא בלא פדיון, חוזר ופודה ומגבה אותם. דתנן התם בשלהי פרקא הקדיש בתשעים מנה והיה חובו מאה מנה מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים האילו על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חובו בחובו. לוקח מאי אית ליה לאברוחי הבעל שידירנה הנאה או לא. אמר ליה תנא כי רוכליא לחשיב וליזיל. כלומר, כרוכל שמחשב כל מיני סחורתו כדי שישמעו הלוקחים ויבואו לקנות ממנו, צריך שיהיה התנא כמו כן שיחשוב כל העניינים שדינם שוה, הוא הדין נמי ללוקח שידירנה הבעל הנאה. נהרדעאי אמרי דתנן בתקנתא דידירנה תנן ודלא תנן לא תנן, ולוקח אין מכריח הבעל שידירנה הנאה, שכיון שיודע שיש עליו כתובת אשה והלך ולקח ממנו הוא הפסיד על עצמו. אמר [רב] משרשיה מאי טעמיהו דנהרדעאי, בשלמא הקדש משום רוחא דהקדש הוא המכריחין לבעל שידירנה הנאה, ערב נמי. פירוש, האי ערב קבלן הוא כדאמרינן ולא ערב ממש, דערב לא משתעבד לכתובה. מצוה עבד ולא מידי חסרה ומשום הכי לא פרע לה כתובה עד שידיר הבעל הנאה ממנה כדי שלא יבואו לעשות קנוניא על נכסיו. אלא לוקח, מכדי מידע ידע דכל חד וחד איכא עליה כתובה אמאי ליזיל וליזבון איהו אפסיד אנפשיה. וקיימא לן כוותיהו.
[ב"ב קנ"א ע"א] תפילין איקרו נכסי, דתנן בערכים בפרק ששי [כ"ג ע"ב] המקדיש נכסיו מעלין לו תפיליו. כלומר, נותנין לו תפליו בלא דמים עם אותם דברים שמוזכרים שם, דכתיב [ויקרא כ"ז ח'] ואם מך הוא מערכיך. כלומר, ואם מך הוא ואין לו אלא ערך שנדר על עצמו בלבד תן לו מאותו ערך שנדר.
